הולי נגוין הייתה רק בת 24 כשהחליטה לפתוח חנות קינוחים בלי שום ניסיון קודם. היה לה חלום הזוי ליצור קינוחים יצירתיים, טעימים ולא פחות חשוב מזה – שווים תמונה: דונאטס חדי קרן, עוגת גבינה 24 קאראט ועוגות בצבעי פסטל מגרות חוש טעם שהפכו את העסק שלה למקום לעליה לרגל.
מה הקטע הכי מעניין בסיפור הזה? את כל העסק כמעט היא בנתה מתוך אינסטגרם. הבינה דבר אחד משמעותי: לא מספיק שהמוצר שלה יהיה הכי טעים. הוא חייב להיראות כל כך טוב עד שאי אפשר שלא לצלם אותו. והמשוואה של מוצר מעולה ועוד נראות מדהימה הפכה אותה למוקד עליה לרגל מכל רחבי ארה"ב.
במשך 4 שנים בר הקינוחים סוויט דייז (על שם הסחרחורת שיש אחרי אכילת יותר מדי מתוק) שבטקסס היה מפוצץ ונהנה מהזמנות עד דקת הסגירה של המקום בספטמבר האחרון, לאחר שהולי החליטה להתפנות לשאר עסקיה (יש לה מסעדת טאקו ועסקי נדל"ן).
זה הקישור לעמוד האיסטגרם של סוויט דייז: https://www.instagram.com/sweetdazetx/
מה אפשר ללמוד מזה?
יש משפט חשוב בתסריטאות שנכון גם לשיווק: עדיף להראות על להסביר. הולי עשתה משהו שעשוי להיתפש כמובן מאליו רק שהוא לא כזה. על פניו, מה תראה אם לא את הקינוחים? רק שהמון עסקים לא עושים את זה. הם חושבים על להציג יתרונות תחרותיים. לדבר על האיכות. או להתמקד בבעלי הבית ובסיפור האישי שלהם.
חלאס עם כל הבולשיט הזה. אם יש לנו מוצר שאם לקוח יראה אותו או עד כמה הוא מדהים הוא ירצה אותו עכשיו, צריך להראות אותו. וזה בסדר מדי פעם לדבר על בעלי הבית או על האיכות. רק שהמטרה של עסק היא להתפרנס. ואם המוצר הוא כל כך איכותי שאפשר להדגים עד כמה, רצוי להתמקד בדיוק בזה.
לא חייבים מצלמה מפונפנת. רק להתנסות קצת בצילום. לראות איך אחרים שכבר מצליחים באינסטגרם מהתחום שלנו מצלמים מוצרים דומים: מאיזו זווית? במה להתמקד? באיזו צורה להניח אותו? האם להראות אדם שמחזיק אותו או לשים אותו על שולחן או חצובה? ואז, לבדוק מה עובד לנו.
בינינו, אם המוצר נראה מעולה, זה לא אמור להיות מסובך. ואם הוא באמת נראה כל כך טוב, לקוחות ירצו לצלם אותו גם הם. במילים אחרות, אם ניצור משהו ששווה להיות משווק מפה לאוזן, זה לא יאחר להגיע. רק לדאוג שייראו אותו לאורך זמן ולדאוג לחדש ולתת להם סיבה להמשיך לדבר עלינו.